געגועים לפסח של פעם

באחד הערבים בשנה שעברה, כשסיימנו עם הילדים לסדר קניות שערכנו לפסח המתקרב, אמרתי להם שאני מתגעגעת לאווירה של הכנות לפני פסח שאפפה את הילדות שלי בעיר מולדתי באוזבקיסטן

– למה בדיוק את כל כך מתגעגעת? שאלו הילדים

– החוויה הכי חזקה שנחרטה לי עמוק עמוק בלב זה הכנת המצות המשותפת. היינו מתאספים כעשר משפחות באחד הבתים עם חצר גדולה, מתיישבים במעגל וכולם ביחד- ילדים, הורים, סבים וסבתות- מכינים מצות

– אתם הכנתם את המצות בעצמכם? שאלו הילדים בפליאה

– כן, עניתי, מהתחלה ועד הסוף בעצמנו! ואיזה מצות! טעימות מאוד, דקות דקות, גדולות ועגולות. הגברים היו מכריזים : עכשיו משפחת פוזיילוב!! וכולם ביחד הכנו מצות למשפחת פוזיילוב. אחר כך מכריזים על משפחת מורדכייב וכולם ביחד מכינים את המצות של משפחת מורדכייב וכן הלאה, עד שמסיימים עד סוף היום מצות של כל עשרת המשפחות!! עבדנו מאד קשה.

– אימא, העיניים שלך בורקות ואת כל כך מתלהבת, כשאת מספרת את זה. מה כבר היה שם?  אמרת שעבדתם קשה

– תשמעו, נכון שעבדנו קשה, ואפילו חזרנו עם יבלות בידיים, אבל היינו מאושרים מאד…כנראה מחווית הביחד. הייתה שם ערבות הדדית של ממש. בפועל. והרגשנו את זה! זאת חוויה שאני מאד מתגעגעת אליה, כי היום זה קצת אחרת ומאד חסר…

אני מייחלת לכם ולכל העם שלנו לחוות את החוויה הזו של ביחד, של דאגה וערבות הדדית, אולי זה לא יהיה דרך הכנת המצות, אבל זה חייב לקרות, כי זה באמת משהו מאוד מיוחד