רטטוי

חלק מהקסם שכבש אותנו בסיפורו של רטטוי, השף העכבר, היה המעמד של "הצנע לכת" שהוא נקלע אליו.

העכבר יצר מתוך הסתרה, מאחורי הקלעים. הוא לא קיבל שבחים ולא הכרה. לא ידעו מי הוא וכמה הוא השקיע מזמנו, מחייו ומאהבתו. גם אם רצה, לא נתאפשר לו לצאת לאור, מכורח הנסיבות.

לכאורה, בשביל אדם להיות במציאות כזאת, זה יכול להיות מייאש, במיוחד כשמישהו אחר שעושה כמוהו בדיוק מקבל הכרה ושבח בפומבי ואילו עליו נגזר לעמוד בצל.

אדם במציאות כזאת עלול לחוש קנאה כזאת שיכולה ממש לשרוף לו את הלב.

הרי כיצורים חברתיים, ההכרה מהסביבה והידיעה שגרמנו נחת רוח לאחר, זה חומר הדלק העיקרי בשביל שהאדם יוכל להמשיך לתפקד.

ואם בנוסף לכך, הוא הוגה רעיונות או מבצע דבר מה ומישהו אחר פתאום מציג את זה, כשלו או לא, ומקבל על זה שבחים ולא מזכיר שהיה עוד מישהו אי שם שהיה שותף לכך, אז לקנאה והתסכול מתווספת תחושת הכעס והייאוש.

אך כשאדם מבין שמכורח הנסיבות כך נגזר עליו, להישאר בתוך מגבעת הטבח ולבשל את המטעמים כשהוא נסתר מן העין, יחשוב ויבין את התועלת שבעניין.

הכישרונות שלנו הם לא משהו שניתן לרכוש, כמו בהשכלה, בהכשרה, באימונים, אלא הם מתנות שעלינו להודות עליהן כי הן כמו פיקדון שניתן בידינו כדי שנממש את מה שבאנו לעשות בעולם הזה. צוידנו בסל של כישורים ויכולות, ועלינו להגיע לגילוי של אותה משימה נעלה.

כשאדם מגלה שהוא משמש כך את המטרה שלשמה הוא נולד, זה חומר הדלק האמיתי והחזק ביותר שיכול להמשיך ולעזור לו בעשייתו. דווקא הצנעת הלכת היא מעלה אותו לרמות אחרות של קבלה, מעבר לתארים, שבחים, הכרת הסביבה והתודות. לפעמים דווקא אותה תחושת תסכול, היא מהווה תמריץ כדי להמשיך ולהצטיין, כשמול השבחים ומחיאות הכפיים, היה חושב שהוא כוכב בזכות עצמו ושוכח את מה שבאמת חשוב.

האדם קודם כל יבחן האם הוא באמת מונע מהמקום הנקי הזה, ואז, למרות שתחושות התסכול, הקנאה והכעס ימשיכו לצוץ, הן ייעלמו מהר מאד כשהוא יזכור את הסיבות לכך.

וזה הגילוי החשוב ביותר.